מדוע לאבד כלב יכול להיות קשה יותר מאשר לאבד קרוב משפחה

2024 מְחַבֵּר: Daisy Haig | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 03:08

הייתי בן 20 כשהגעתי לכלב הראשון שלי. כמובן שהיו כלבי משפחה שגדלו, אבל זה היה הכלב שלי. חייתי לבד בפעם הראשונה, והוא היה שלי לטפל, לאהוב וללמד. זה היה כמו להביא ילד לעולם. הוא סמך עלי לצרכי חייו הבסיסיים, כמו האכלה, הליכה ואהבה. סמכתי עליו על תמיכה רגשית, בידור ואהבה.

אם כי בניגוד לילד שגדל, יעבור לגור ויתחיל חיים משלו, הכלב שלי תמיד היה עומד לצדי ויזדקק לי ככל שהייתי זקוק לו. עשינו הכל ביחד-היינו בלתי נפרדים. הוא התכוון לי יותר מרוב האנשים בחיי, והיה לנו קשר שאף אחד לא יכול היה לשבור. חיינו הסתובבו זה בזה, באופן התלוי ביותר במשותף. הייתי צריך לתכנן את ימי סביבו, והוא נאלץ לחכות לי לכל מה שהוא צריך. ונתנו אחד לשני את כולנו.

12 שנים עברו, והקשר שלנו רק התחזק עם כל יום שחלף. טיילנו, חקרנו את העולם וגדלנו יחד. עברנו למקומות חדשים ויצאנו להרבה הרפתקאות חדשות שחלקן היו מאיימות ומפחידות, אך עמדנו מולן יחד. ואז … הוא נעלם. סרטן לקח אותו ממני תוך זמן קצר מאוד. הרגשתי כאילו מחצי ממני מת באותו יום. הרגשתי אבוד, כאילו הייתי לבד בעולם ולא היה לי למי לפנות. כמובן שכל החברים האנושיים והמשפחה שלי היו שם כדי לתמוך בי, אבל זה לא היה אותו הדבר. רציתי את הכלב שלי.

איבדתי הרבה חברים ובני משפחה לאורך השנים, אבל שום דבר לא כאב כמו לאבד את בן לבי האהוב. אף קרוב משפחה מעולם לא סמך עלי כפי שהכלב שלי עשה. הוא היה זקוק לי, ורק אותי. אנשים יוכלו למלא את צרכיהם בדרך אחרת. אף קרוב משפחה מעולם לא דרש כל כך הרבה מזמני, האנרגיה והאהבה שלי. אף חבר לא הראה לי אהבה כה לא שיפוטית, טהורה, ללא תנאי.

עם מותו לא יכולתי לתפקד. לא יכולתי לעבוד, לאכול או לישון. הכל הזכיר לי את שגרת חיינו. השמש לא זרחה כה בהירה בלי שהוא הלך לידי. ארוחת הצהריים שלי לא הייתה טעימה, כי לא יכולתי לחלוק אותה איתו. לא ישנתי טוב בידיעה שהוא לא מכורבל לצידי, שומר עלי בזמן שישנתי. הקשר בין אדם לחיה הוכח כמשנה חיים. אני יודע שהוא שינה את שלי.

רוב האנשים לא הבינו איך ומדוע אני נסגר כשמוש נפטר. הוא היה "פשוט כלב". היו לי כלבים אחרים ולא "לקחתי את זה כל כך קשה". ידעתי למה לצפות להיכנס לזה, שכלבים לא חיים הרבה זמן. למה שאעבור את עצמי בזה? כל אלה היו תגובות להרס שלי. אני לא יכול להסביר או לענות על אף אחת מהשאלות הללו, אבל אני יודע זאת: תמיד יהיה לי כלב, אפילו בידיעה שזה מובטח שברון לב יום אחד. מחקרים מראים מקבילים בין צער בעקבות מוות אנושי לזה של חיית מחמד משפחתית. אינך יכול להחליף בן משפחה או כלב כאשר הוא מת, אך אתה יכול להוסיף בן משפחה חדש. תמיד יש אהבה לתת, ותמיד אהבה לקבל.

האם זה לא בסדר שכואב לי יותר מאובדן הקצב שלי מאשר כמה חברים ובני משפחה? אולי. אבל הקשר שהיה לי עם מוֹש היה ייחודי לנו. הוא היה באחריותי, המגן שלי, החבר שלי, המגבת הבוכה שלי והלווין שלי. הוא גרם לי לצחוק, לבכות, לצעוק ולחייך. עצם המחשבה עליו משמחת אותי. הוא מעולם לא שפט אותי ולא חשב עלי גרוע, והוא תמיד רצה אותי בסביבה. הוא תמיד היה שם בשבילי, וזה יותר ממה שאני יכול לומר עבור הרבה בני אדם שם בחוץ. אז לא, אני לא חושב שזה לא בסדר שהושפעתי יותר מאיבודו מאשר כמה אנשים. אחרי הכל, הוא היה הכלב שלי.

נטשה פדויק היא טכנאית וטרינרית מורשית בבית החולים לגן החיות בפארק בניו יורק, שם היא מתרגלת כבר 10 שנים. נטשה קיבלה את התואר בטכנולוגיה וטרינרית מאוניברסיטת פורדו. לנטשה יש שני כלבים, חתול ושלוש ציפורים בבית והיא נלהבת לעזור לאנשים לטפל בצורה הטובה ביותר בחבריהם לבעלי החיים.