האם הייתם קונים לנכדים שלכם חולדה לחיות מחמד?

2025 מְחַבֵּר: Daisy Haig | [email protected]. שונה לאחרונה: 2025-01-24 12:37

בעל הטורים שלנו עשה זאת. גלה איך זה יצא

מאמר זה באדיבות Grandparents.com.

מאת אדיר לארה

סבים וסבתות הם כמו נכדים. לפעמים אנחנו עושים דברים גם כשאנחנו יודעים יותר טוב.

למשל, הייתי שם בווסטרן פיד, חנות חיות בסנטה רוזה, קליפורניה, בשליחויות עם חמותי (הפתעה את בעלי בכנרית) כשראיתי את מיכל הזכוכית המסומן "חולדות נקבות".

כשקרה קניתי באותו בוקר כלוב בעלי חיים צבעוני במוסך (יחד עם כלוב ציפורים ריק) והוא ישב ממש בתא המטען של מכוניתי.

אז קניתי חולדה פרווה בשחור-לבן, והתגובה החוזרת החלה מיד: כשהאיש שנמצא במרשם הכניס את חיית המחמד החדשה שלי לקופסת קרטון, הוא מלמל: "אני שונא מכרסמים." לא שאלתי לומר, לא שאלתי את דעתו ולא העלתי את היתרונות של חולדות כחיות מחמד בשום צורה שהיא.

גם חמותי הייתה מפוקפקת: "חולדה?"

"לנכדים."

"איפה זה יחיה?" היא שאלה.

זו הייתה שאלה הוגנת. לנכדות שלי, מגי, 4 וריאן, 6, עם הורים גרושים ושתי קבוצות של סבים וסבתות, יש חדרי שינה בארבעה בתים שונים - שניים בסן פרנסיסקו; עוד 25 קילומטרים צפונה בפיירפקס; ורביעית שעה וחצי מזרחית בדייוויס. החולדה תצטרך להשיג מזוודה קטנה בגודל מכרסמים, ארגז אוכל ומושב רכב כדי להסתובב איתם.

אבל לא חשבתי על זה. חשבתי עד כמה ראיין מתרגשת מהראש הראשי בכיתת הגן שלה וכמה שחולדה משל עצמה תהיה טובה יותר מאשר ראשנית בבית ספר.

אז הבאתי את החולדה הביתה. מאוחר יותר, הבת שלי מורגן, אמא של מגי וריאן, הגיעה ליד הבנות, והראיתי לה את החולדה. היא נתנה לי את אותו המבט שהיא נותנת לבנות כשהיא מנסה להיות סבלנית. "בסדר," אמרה, "אבל תגיד להם שזה העכברוש שלך."

אהבת חולדות

חיית המחמד החדשה שלי הייתה להיט גדול! הבנות החליפו את החולדה בתורן, הכניסו אותה לכיסן (נסו זאת עם ראש ראש) ושאלו שאלות בנושא. ראיין, לבושה בבגד הים החדש שלה למרות שלא הייתה בריכה באופק, שאל אותי מדוע קניתי אותו. אחרי שהסברתי היא אמרה: "מה המשמעות של אימפולסיביות?"

הם קראו לחולדה שרה, כי הם קוראים לכל דבר שרה (נקטנו בזהירות לקרוא לקנרי החדש של בעלי ג'ק לפני שהבנות יכלו לקרוא לזה גם שרה). הם אהבו במיוחד את איגלו הבד בשחור-לבן שהגיע לכלוב שקניתי במכירת המוסך. הם הורידו את ראש הכלוב, התמתחו על הרצפה ונשמו על שרה.

וכשמורגן נסע עם הבנות, הייתה שרה בכלוב הפלסטיק הבהיר שלה שישבה בין מגי לריאן במושב האחורי של הסובארו. איזה ספורט מורגן הוא לקחת את שרה הביתה, חשבתי, במיוחד מכיוון שבבית שלה כבר יש חתול בשם וולפי …

שהייה קצרה

כעבור שעה התחדשה מורגן. היא קראה לתא שלה לבקש ממני לפגוש אותה באמצע הדרך בין ביתה לשלנו (אנחנו גרים 20 קילומטרים זה מזה). "אני תוהה אם אכפת לך להחזיק את שרה בביתך," אמרה.

אז לקחתי את שרה בחזרה. עכשיו הייתי מחזיק פוני בחדר המשחקים שלי אם הבנות רצו שאעשה זאת. פיל. אבל שרה הניבה ריח מעופש בחדר האמבטיה בו הסתרתי אותה מבעלי. היא אכלה את איגלו הבד השחור-לבן הזה בכלוב - אשר, אגב, התברר שהוא עשוי לאוגרים, והיה קטן מדי בשביל חולדה. אז הייתי צריך להעביר אותה לקופסת פלסטיק גדולה יותר. וכמובן, הבנות מגיעות לכאן רק מדי פעם, בעוד שהחולדה תצטרך לתלות את מברשת השיניים שלה במשרה מלאה.

מסרתי את שרה כעבור כמה ימים, אבל נותרתי עם הזיכרון שהייתי אידיוט. שוב.

אני כן נותן לנכדים שלי הרבה דברים. כשריאן היה תינוק, פגשתי את מורגן בפארק יום אחרי העבודה. כששלפתי צעצוע אחר צעצוע מתיק הגב שלי, אישה שצפתה נמתחה, "תן לי לנחש: זו הסבתא, וזה הנכד הראשון." לאחרונה עזרתי למורגן לנוע ומצאתי את עצמי נאלץ לגרור את כל הצעצועים בולעי החלל שנתתי לבנות, מברווז בגודל פעמיים, למכונית ברבי לנהיגה, לא פחות מארבעה אופניים. הבנתי אז כמה סבלני מורגן איתי, כשאני מגיע עם שקיות ביד ואז אומר, "אה, ויש עוד משהו בחוץ במשאית."

אני מקבל את המכה של לשמח את הילדים עם ההווה ואת הבת שלי? היא מקבלת ברווז ממולא ענק.

האם אפסיק לעשות זאת? אני צריך. אני אעשה.

אני אנסה.

מאמר זה הופיע במקור ב- Grandparents.com.