מתי הגיע הזמן להרדים? שולחן עגול מומחה להארכת סבל בעלי חיים

2024 מְחַבֵּר: Daisy Haig | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-12-17 03:08

ברית של תשעה וטרינרים המאוחדים סביב שולחן כדי לשבור לחם ולמצוץ יין היא אף פעם לא חוויה יפה מדי ברגע שהערב בערב ודיבורים על מקרי אסונות וטרינריים מציפים את התפריט. (הליבוט קרום בתבלינים הודים בליווי עגבניות ירושה ברוטב יוגורט פיקנטי ותפוחי אדמה מרוסקים פלפלים - עם פנה קוטה שקדים לקינוח, למקרה שאתה תוהה.)

למרות המטעמים, השיחה התנהלה: סיפורים מדהימים על חיות מחמד שתנאיהם התגלגלו לסיוטים מתסכלים ומעוררי מעיים שרק וטרינר יכול היה להתחרות איתם כראוי. כלומר, במוצאי שבת האחרונה בביתי היה כמו סיבובי התחלואה והתמותה הקטנים שלנו.

וטרינרים יכולים להיות מוזרים. כדי לבחור בביטוי, אנו "… דמנטיים, אך חברתיים". רק קבוצה כזו יכולה לעשות צדק עם הרפתקאות חמורות של מטופלים בהן נעשו טעויות, הדברים נלמדו וניתן היה לשתף רעיונות בסביבה לא מאיימת ומכבדת.

(תאמין לי, כבעלי חיות מחמד אתה רוצה וטרינרים יתכנסו במוצאי שבת כדי למחוק ארוחות ערב ממסים ולדון בחיות המחמד שלך. איך עוד וטרינרים יכולים ללמוד מטעויותיהם אם הם לא יכולים לדון בנוחות?)

מעניין שרוב הטעויות שדנו בהן לא היו קשורות הרבה לחישוב מנות לא נכון ולאבחונים מטושטשים, כפי שניתן היה לצפות. הם התמקדו בעיקר בסביבות המילה המילולית, הרגשית והאתית שלנו בכל הנוגע לתקשורת הלקוחות.

ברוב המקרים הללו עמדו ההחלטות בסוף החיים. האופן שבו וטרינרים מטפלים בתקשורת לקוחות במהלך ביקורים אחרונים מכריעים אלה יכולים לעשות את ההבדל בין סבל רציני לבין "המוות היפה" המתואר במילה המילה בשורש היווני "המתת חסד".

ורוב הוטרינרים יכולים לספר סיפורים נפלאים על כך שהכל טעו. לדוגמא, כאשר אנו עוסקים בבעלים שאמונותיהם הדתיות מונעות המתת חסד; או כשאנחנו מנצלים ולא מצליחים להניח את הרגל (כשדריכה טובה היא כל מה שעומד בין סבל קיצוני למוות).

יש לי את חלקי בסיפורים האלה, אבל נראה שחברי המומחים מכים אותי, בלי הרף, כשמדובר בדיון על המוות בפירוט - בכל הדרכים הלא נכונות.

עכשיו, זה לא בגלל שאני יותר טוב בזה. זו פשוט תוצאה של שני גורמים:

1) יש לי קשר ארוך טווח עם הלקוחות שלי. אני מכיר אותם. יש לי ידית על מה שאני יכול ולא יכול להגיד להם במצבים רגישים. לחברים המומחים שלי אין את היתרון של נחמדות כאלה. סביר להניח שהם רק פגשו את הלקוח.

2) מומחים מבלים יותר מזמנם בהתמודדות במקרים מורכבים יותר, רופאים כלליים נוטים יותר להפנות לטיפול מיוחד יותר. בואו נודה בזה - חיות מחמד אלו נוטות יותר להיות חולות מאוד. והם נוטים יותר למות.

החברים שלי נמצאים בעיקר בעמדות הלא מעוררות קנאה אלה. הם מתוסכלים מחוסר נכונות של בעלים להודות בתבוסה בשם חיות המחמד הסובלות שלהם. הם מתוסכלים מהכחשת בעלים רבים שהסבל קיים, יותר מכך אם מדובר בהכחשה מובנת הנישאת מצער ו / או כישלון בזיהוי עדויות בלתי הפיכות לכאב וסבל.

יותר ציני מביניכם עשויים להניח כי הווטרינרים מונעים בעיקר מפעולה לשמור על חייהם של המטופלים שלהם, אם לא מסיבה טובה יותר מאשר מכיוון שכך אנו מרוויחים כסף. אבל אף אחד מהווטרינרים שאני מכיר אינו ציני כל כך. הארכת סבלו של בעל חיים - ללא טיפול באופק - אינה נכונה, ללא קשר לאופן בו הבעלים רואה זאת.

אז מה הווטרינר לעשות?

מעניין שרובנו הסכמנו שהחזרת עצמנו מהתיק היא הגישה האידיאלית. כמו, "אני לא אהיה צד לזה. אני מרגיש מאוד שעליך לקבל החלטה להרדים או לאשפז לצורך הקלה על כאב וסבל קיצוניים. טיפול ביתי אינו מקובל. מצא לעצמך וטרינר אחר אם אתה רוצה להמשיך לאפשר לה לסבול."

המקרה שלי לסרטן הריאות בחודש שעבר היה דוגמה מושלמת לתרחיש אליו נבנתה גישה: לקוח עם כלב במצוקה נשימתית קשה מסרב לקבל שהמתת חסד היא הגישה הנכונה. היא רוצה לקחת את כלבה הביתה "למות בכבוד." בכבוד לא הסכמתי שניתן לשמור על "כבוד" לנוכח כל אותו סבל כאשר קיימות חלופות אנושיות יותר. לא פחות מטפטוף מורפיום וכלוב חמצן היו יכולים לעזור לכלב הזה, אם זה.

הייתי צריך בכלל לסרב לעזור לה. הייתי צריך להשמיע את התיק שלי בצורה חזקה יותר. הייתי צריך לומר, "חובתי האתית היא כלפי חיית המחמד שלך ואני לא אעזור לך להאריך את סבלה." אבל בכל מקרה היא הייתה לוקחת את הכלבה שלה הביתה, נכון? אולי לא. אני תוהה.

אחרי ארוחת ערב שבת אני מרגיש אחרת לגבי מקרים כאלה. בטח, תפקידו של וטרינר הוא לעזור לבעלים לקבל החלטות משלו לגבי חייו של חיית המחמד. אבל לא הייתי מתים יותר מחיה בריאה, שמחה ומותאמת היטב (אזור שנוח לי לסרב לשירותי) מאשר לערב את עצמי בהארכת חיי בעל חיים הסובל באופן בלתי הפיך.

לפעמים נדרשת ארוחה טובה וקבוצת עמיתים דומים בכדי להביא הביתה את המובן מאליו.